fbpx
סבא שלי נפטר לפני 25 שנה כשהייתי בן 13
11 בנובמבר 2021
תשמעו קטע: אני פתאום רואה שמתייגים אותי בלינקדאין כ- Keynote Speaker
11 בנובמבר 2021

בגיל 19 חזרתי לפלוגה (מיתר, סיירת תותחנים) לפעילות באזור קלקיליה,

יצאנו לפעילות לילה ב-20:00 בערך, לבושים בחלפסים, גשם, וכולי שבוז, שבור ורצוץ מבפנים, אין לי ממש כח לפעילות הזו… מרגיש אני לא רק סוחב את האפוד והנשק הכבד (גלילון באותה תקופה) אלא עוד 30 ק"ג של ייאוש ותסכול… רציתי פשוט להיות חולה וללכת קצת לנוח… המחשבות הללו הובילו שתוך כמה שעות, פתאום מצאתי את עצמי מעולף על הרצפה בשטח, מגיע ג'יפ ומפנה אותי ליחידה. בודק אותי רופא – ומבקש שישלחו אותי למיון.

מגיע למיון, כולי בוער מחום, בודקים לי חום- אין חום… אבחון: סינוסיטיס חריף – נשארתי עם אינפוזיה עד הבוקר ועד חזרתי הביתה לחיפה.

קבלתי 13 ימי גימל… ללוחם זה כמו חופשה ארוכה…
במשך 4 ימים לא יכולתי בכלל כמעט לעמוד, שכבתי במיטה ורק רציתי שזה יעבור… אבל היי… זימנתי את זה סוג של לעצמי…

ביום ה-10 בערך, קמתי, הלכתי לצחצח והסתכלתי במראה… ראיתי בבואה, הסתכלתי לה בעיניים וראיתי:

עצבות תהומית, כאילו הנשמה שלי מדברת אלי: אמיל, אתה לא בכיוון…

ונזכרתי שתמיד ראיתי את העצב הזו, או העצבות לא רק בעיניים שלי אלא בשל אחרים

הרגשתי ריקנות
הרגשתי מעין חור שחור כזה שלא משנה מה אנסה למלא שם (שהכרתי) שום דבר לא יתמלא והכל יבלע…

על פניו, לא היה לי רע… לא היו דאגות, משהו מיוחד… בן אדם נורמיטיבי בלי שום סיפור דרסטי

החלטתי והבנתי שלא יכול להיות ככה, ואני חייב לעשות משהו אבל מה?

היה לי חסר ידע… הרבה ידע, הבנתי שהידע נמצא מחוצה לי

התחזקתי ונסעתי לספריה, והתחלתי לחפש ספרי
פסיכולווגיה, פילוסופיה, בריאות נפש, קאוצ'ינג, בריאות

אני זוכר שהייתי מסיים 2-3 ספרים בשבוע בנושאים מגוונים

התחלתי לנהות מזה..

חזרתי לבסיס, ונתנו לי חודש ב'יטים זה אומר שאני לא יכול לעשות פעילות מבצעית ונתנו לי להיות בחמ"ל – עם הפזמנ"יקים, די פתחו עלי עיניים, אבל לא היה אכפת לי.

הייתי עושה 8-8 ( 8 שעות פעילות חמ"ל ו-8 מנוחה ) הייתי נהנה מהלילות שהייתי גומע עוד ועוד ספרים

למדתי מלא תחומים ונשאים במגוון תחומי הגוף, נפש, רוח, פילוסופיות ושיטות בעיקר מהמזרח והניו-אייג'

אני קבלתי החלטה שאני מחפש אחר האושר, האמת, השמחה הפנימית שאבדה…

התחלתי את החיפוש שנשמך וממשיך 19 שנה.

בגיל 20 הפכתי לטבעוני, בגיל 26 התחלתי לחזור בתשובה, בגיל 28 גיליתי את רבינו, והיום אני בן 38

אני נשוי, אבא ל-2, יזם בהייטק, משלב עבודת השם עם עבודה פנימית עמוקה

בבוקר רקדתי מחוץ למשרד בערך 15 דקות, תחשבו על זה כמו מדיטציה
לפני שהתחלתי לרקוד, לא היה לי כח לרקוד- אין ספק שאתגרי החיים בעולם האישי – להיות בן להורים שכבר לא צעירים, אבא לילדים קטנים, בעל, חבר, והרבה טייטלים זה מייצר הרבה עומס

ה-15 דק' ריקוד האלו, תוך כדי הריקוד עלו לי מחשבות של וואלה אמיל, אתה עושה פאדיחות… פאדיחות….

ואמרתי לעצמי, זה רק אצלי בראש, כי אם הייתי מתרגל עכשיו: צ'י קונג, טאי צ'י, קפוארה – הייתי מרגיש סבבה, אז למה לא ריקוד?

פשוט נהנתי, זרמתי ומצב הרוח מהיותו נמוך פשוט התרומם

אני חושב שריקוד מלווה אותי מאז שאני קטן בן 3, לובש ופושט צורות שונות
התנסתי בשיטות שונות המאפיינות את המיידנסט שלי באותן התקופות

היום רקדתי בלי מוזיקה, רק חזרתי על ניגון: בך רבינו נגילה, בך רבינו נשמחה

בתוך השיתוף שלי מוחבא כאב אישי שעובר עלי, ואני לא משתף כי הוא לא קשור אלי אלא למישהו אחר, ומשום שזה מישהו אחר אני לא יכול לשתף, אך הפורקן של לשתף ולכתוב לכם באמת מהלב פשוט עושה לי טוב…

תודה❤️

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

Email Me
פתח צ'אט
התחל/י שיחה
היי