ה-HR שסירבה לפטר אל הלוחם בעזה

מורן נכנסת למשרד, אודי (שם בדוי) לא מתעניין בשלומה ולא מייצר Smalltalk וניגש לעניין

"תשמעי, אנחנו חייבים להודיע לאיתי שהוא מפוטר, גם ככה שקלנו לפטר אותו לפני המלחמה,
ועכשיו שהוא מעל 100 ימים במילואים, עם 0 תפוקה ועדיין על ה Payroll, זה לא מועיל לחברה"

מורן הייתה בהלם, איתי (שם בדוי) הוא מהנדס תוכנה שעובד כבר שנתיים, נכון לא הכי מבריק,
אבל כן מסור ומאוד משתדל, ב-07.10 הוא הוקפץ למילואים, ובהיותו לוחם קרבי בעומק השטח בעזה, לרוב אינו זמין

"אני לא יודעת איך אפשר לעשות כזה דבר, זה אפילו לא חוקי. צריך לעשות שימוע" מורן מנסה לדחות את הקץ

"תשמעי, תתקשרי אליו במיידי ותגידי שאנחנו עושים לו שימוע עוד 3 ימים,
עקב הצמצומים בחברה, והוא לא חייב להגיע, ונעדכן בהחלטה 48 שעות אח"כ, זה החוק היבש"

"אני לא יודעת איך לעשות את זה, הוא במילואים בשדה הקרב"

"מורן" אודי הביט בה בעיניים נוקבות "את לא רוצה שאני אעשה לך שיחת שימוע,
על זה שאת לא מסוגלת בזמנים קשוחים לעשות את מה שנדרש, נכון?"

מורן הנהנה, היא יצאה מהחדר, היא לא ידעה מה לעשות

היא אמא ל-3, היא ובעלה בקושי סוגרים את החודש, המשכנתא, החובות, המלחמה, העובדה שאין משרות HR בכירות בחוץ…

אין לי ברירה- המסקנה הסופית שהגיעה אליה מורן

היא הרימה טלפון לאיתי – לא היה מענה
היא שלחה וואטסאפ: "איתי תחזור אלי שתוכל בבקשה"

השעה 14:21 הטלפון של מורן מצלצל – על הצג: איתי ה-FullStack

מורן עונה: "היי איתי, מה שלומך?"

איתי: "היי מורן, חיפשת אותי? פשוט היינו במשחקיה, ואין שם קליטה, יצאתי להתאוורר לשעתיים ותכף חוזרים לשחק שוב"

משחקיה – שם קוד – עומק שטח אויב
לשחק שוב- שם קוד- להילחם שוב

שמורן שמעה את זה, משהו הרגיש לה, שהיא פשוט לא יכולה לעשות לו את זה
"רק רציתי להתעדכן שאתה בסדר איתי, כולנו מתפללים עליך במשרד ומצפים לשובך"

"תודה רבה מורן, זה מעודד מעוד, מדברים איתנו שכנראה עוד שבועיים משחררים חלק מאיתנו,
אדע בעוד כמה ימים אם אני בנגלה, מחכה כבר לחזור ולתת בראש בקוד"

"יופי אנחנו נשמח, תשמור על עצמך" מורן סיימה

"בטח, תמסרי ד"ש לחבר'ה, נתראה בקרוב" איתי מסיים ומנתק

מורן יודעת שהיא לא יכלה לעשות את זה

לא עוברות 24 שעות ובבוקר למחרת במהדורת החדשות

הותר לפרסום: איתי ה-Fullstack מת"א נפל בקרב בחאן יונאס
הלוויה תצא ב16:00 מביתו, ההודעה נמסרה למשפחה

פיק ברכיים אוחז את מורן, היא רועדת

הטלפון שלה מצלצל, אודי המנכ"ל על הקו

"כן אודי"

"ראית?"

"כן ראיתי"

"חשוב שנלך להלוויה ולנחם את המשפחה,
מקווה שלא הספקת לפטר אותו אתמול…"

"לא, לא הספקתי"

"יופי – יש לנו מזל, אחרת זה לא היה נראה טוב"

המנכ"ל, דאג לעדכן את המרקטינג שיוציאו פוסט ב-Linkedin ולעיתונות
שאומר כמה איתי היה חלק קריטי מהצוות וכמה הוא יחסר וכו'…

מורן, הלכה להלוויה ביחד עם עוד אנשים מהחברה

בסוף היא ניגשה לאלמנה הטריה
והושיטה את ידה ואמרה: "אני מורן מה-HR של החברה, אני מאוד מצטערת ומשתתפת בצערך"

האלמנה חיבקה את מורן ואמרה לה באוזן: "מורן, את יודעת, איתי כל הזמן אמר לי שאתם המשענת שלו שהוא יוצא לקרבות,
הוא כל כך שמח שאתם מחזקים אותו מהעורף ושאתם כל הזמן מחכים לו"

האלמנה נפרדה ממורן
מורן המשיכה בהליכתה לרכב כמו זומבי
היא הניעה, נסעה 3 ק"מ
עצרה
והתפרצה בבכי ללא מעצורים שנמשך במשך 10ד'
היא חשבה לעצמה: מה אם הייתי עושה את מה שהוא אמר?

היא התעשתה, ניגבה את הדמעות וידעה מה לעשות

(למזלה אמיל בחר לה תסריט שיוציא אותה באור החיובי 

מה היא הייתה עושה, אם הייתה מעדכנת את איתי שיש לו שיחת שימוע?"

היום למחרת הגיע
מורן נכנסה למשרד של אודי
וללא סמאלטוק

"אודי, שלחתי לך בוואטסאפ את הטלפון של אמיל רוזנבלט מהלינקדאין"

"מי ההד-האנטר?"

"כן"
"למה אני צריך את הטלפון שלו, אנחנו לא מגייסים אף אחד"

"נפתח לכם תקן של דירקטור במשאבי אנוש"

"אני לא מכיר שנפתח תקן כזה, הרי את מאיישת את התפקיד"

השח-מט של מורן הגיע

"הנה מכתב ההתפטרות שלי, אני לא מסוגלת לעבוד פה יותר, למזלי, שהתקשרתי לאיתי ודיברתי איתו,
הרגשתי אותו מהשטח, לא הייתי מסוגלת לעשות לו את מה שביקשת"

"מורן, תחשבי על מה את עושה, אין שם משרות בחוץ"

"אני יודעת מה אני עושה, אני הולכת עם ה-"

מורן התקדמה לעבר היציאה ולפני שסגרה את הדלת:

"רק אל תגיד לאמיל, למה עזבתי, הוא בחיים לא יעבוד איתך אם ישמע את סיבת ההתפטרות האמיתית שלי"

הדלת של אודי נסגרה

הסיפור נגמר

—

אני יודע שאנחנו עוברים תקופה לא פשוטה עם המלחמה, המילואימניקים, המחויבות לחברות והתפוקות

יש לי רק שאלה אחת למנהלות משאבי האנוש- "מה היית עושה במקום מורן?"

קחו דקה לחשוב על זה